זה סופו של כול מסע..

האחת עשרה ביוני 1687.
אחרי 28 שנים חודשיים ו19 ימים על אי היאוש הפרטי שלי אני מצליח לצאת מהאי!!
ההתרגשות הייתה גדולה את דרכי לאנגליה עשיתי דרך היבשה כי להפליג שוב אני לא מתכוון..
אחרי 7 שנים, ב-1694 חזרתי אל אי הייאוש שלי שנראה כבר הרבה יותר סימפטי שם עזרתי ליורשיי הספרדים בהתאקלמות על האי שלי.
זהו  חברים, כאן תם המסע שלי, אומנם הוא היה מייגע מתיש מפחיד ובעיקר בודד אבל אני בטוח ב90% שאם היו שואלים אותי הייתי בוחר לחזור לאי שלי כי את מה שחוויתי שם לא אחווה בשום מקום אחר.
חברים, היה לי כיף לספר לכם את סיפורי.. נתראה בהרפתקה הבאה...

מלחמות

אחרי שגיליתי את טביעת הרגל חזרתי לביתי נחוש בדעתי למגן אותו יותר. הצבתי את רוביי כתותחנים על החומה והסתרתי את צאני במכלאה נסתרת. בקצהו השני של החוף מצאתי שרידי שלדים וגולגולות אדם , כול הזמן עלתה בי המחשבה איך לחסל את אוכלי האדם הללו אך מצד שני לא ידעתי אם כדאי לי להתערב.
בשנתי ה23 על האי נתקלתי בפראים בצד השני של האי שמרתי על מרחק ורק לאחר שנה ראיתי אותם שוב.
יום אחד גם  ראיתי ספינה מתקרבת שאף נענתה לעשן המדורה שלי אך בבוקר ראיתי שהספינה טבעה ולא מצא בה אף אחד. לאחר שנה נתקלתי בחינגת קניבליזם של 30 איש על החוף הקרוב שם הצילתי אחד מהקורבנות ובתמורה לכך הוא  נתן לוי את חייו קראתי לו  פריידי והפכתי אותו לעבדי. לימדתי אותו אנגלית ואת המלאכות היומיומיות שלי ואף גמלתי אותו מאכילת בשר אדם. בשנה ה27 שלי על האי נתקלנו אני ופריידי בחבורת פראים והצלחנו לחסל את כולם ולהציל את השבויים שאחד מהם היה מלח ספרדי ואחד מהם היה אבא של פריידי שהצליחו להביא בזכות קשריהם להביא ספינה אנגלית שתחת פיקודי הצלחנו להשתלט עליה בערמה. הספינה שלנו ועכשיו..

מסתגלים...

התאריך 30 לספטמבר, בשנת 1659 תאריך שלעולם לא אשכח.
הייתי על הספינה יחד עם הסוחרים שלפתע תקפה את הספינה סערה גדולה, לא הצלחתי להבין מה קורה עד שלפתע התעוררתי על איזשהו אי שומם, הבנתי שהספינה טבעה ושכולם מתו מלבדי. בלית ברירה הלכתי לישון על אחד העצים, שקמתי בבוקר אספתי את כול מה שנותר מהספינה הצלחתי לבנות רפסודה, למצוא מצרכי מזון אלכוהול בגדים כלי עבודה נשק ותחמושת ואפילו כלב ושני חתולים. כאשר עליתי על איזשהי גבעה בכדי לבדוק מה מצבי גיליתי שאני באי נידח, מוקף ים מכול מקום מלבד שני איים קטנים מרחק. בימים הבאים התמקמתי לאט לאט באי, בניתי צריף ליד מים מתוקים ועם תצפית אל הים והגנה מפני חיות טרף אספתי את כול השרידים שנשארו מהספינה ומערה אחת שמצאתי שימשה לי כמרתף ציוד. את רוב הימים ביליתי בלחזק את מקום מגורי, בניתי רהיטים למדתי לגדל סוגי אוכל למינהם תפרתי בגדים ואפילו גידלתי עדר עזים ובייתתי תוכי. יום אחד לקיתי בקדחת קשה מה שקירב אותי מאוד לתנך שהיה ברשותי. עם השנים ניסיתי לבנות סירות ולנסות להשיטם אך לא הצלחתי ואף כמעט ואבדתי בים פעם אחת.
אחרי 15 שנה שביליתי באי לפתע גיליתי טביעת רגל על החוף המרוחק מביתי גילוי זה הטריף את דעתי...

יוצא לדרך...

אחרי שעליתי לספינה ללא שום הודעה מוקדמת התחלתי את מסעי.
הייתי מלא חששות, מה יאמרו הוריי חבריי אבל החשש הכי גדול שלי היה איך ייגמר מסעי..
כבר במסע זה היו בעיות,  מכיוון שמעולם לא עליתי קודם על ספינה נתקפתי מחלת ים, וכמעט קיפחתי את חיי במסע זה.
אבל לא ויתרתי והמשכתי במסע אשר גם הוא היה מלא אסונות. עד שיום אחד נלקחתי בשבט על ידי שודדי ים טורקים שם שימשתי כעבד של קברניט הספינה אחרי שנתיים הצלחתי להימלט משם בדרך נס! בעזרת סירת הדייג של הקברניט ביחד עם נער מורי אחד הצלחתי להימלט משם. במשך לילה שלם בילינו בסירה על איזו יבשת מלאת חיות פרא ולמחרת בבוקר יצאנו לחפש מים בתקווה למצוא ספינה כלשהי. באחד מן המקומות פגשנו חבורת פראי אדם טובי לב אשר הציעו לנו מזון בתמורה לנמר שצדתי בעצמי ולאחר כול אלה אספה אותנו ספינה פורטוגלית שאיתה הגענו לברזיל שם התחברתי עם איזשהו בעל אחוזת מטעים וגם בית חרושת לסוכר שלימד אותי את כול סודותיו ובסופו של דבר גם נהייתי בעל אחוזת מטעים שם ביליתי ארבע שנים נעימות וטובות, אך יצר ההרפתקנות שלי גדול מהכול ולא יכולתי להתאפק, אז יצאתי למסע חשאי של סוחרים ובעלי אחוזות עוד מסע תמים שאף אחד לא ידע איך הוא ייגמר...